אנשים טובים, כמו שאתם שמים לב, התמונות שאני מעלה הן ללא מיון, והן כוללות גם את המטושטשות והפחות טובות. אי לכך, שטוחה בפניכם בקשתי, אנא שתפו אותי/אותנו בתמונות שצילמתם אתם, בין אם בטיול הזה, ובין אם בטיולים אחרים, בין אם ע"י קישור לאלבום web , כדוגמת Picasa , ובין אם באמצעות משלוח התמונות למייל שלי (avial111@bezeqint.net) . אני מבטיח להעלות את הדברים לבלוג בשם יוצרן. אפשר גם קישורים מעניינים, או כל דבר העולה על דעתכם בהקשר הטיולי.
כמו כן אני מזכיר לכם שקיימת אפשרות תגובה בגוף הבלוג (לוחצים על המילה "תגובה" בסוף הפרק, נפתח דף ובתוכו מקום לכתיבה), אפשר לפרגן או לקטול, העיקר להתייחס ולא להשאיר אותי בתחושה שאני כותב לעצמי... תודה.
ולענייננו :
מי זאת העדה הזאת לכל הרוחות ?!
התחזית מבשרת מציאות גשומה "מהצפון עד צפון הנגב". כבר מירושלים למסמיה יש סימנים של חורף, עננים וכאלה, אבל כשמדרימים מסתבר שגם הפעם יש לנו מזל. ככל שמתקדמים מבינים שאנחנו בצד הצחיח של החדשות, ועם כל הכבוד לכינרת ולאקוויפרים למיניהם, אנחנו לא מתלוננים, יותר נעים בלי גשם. בדרך לדרום מסתבר שוב שהמרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא זה העובר דרך מזנון הקומבינה של הנהג. לא מתלוננים כי אף אחד לא סובל מזה, אבל תוהים על נפלאות הגאוגרפיה. במושבים האחוריים של האוטובוס מנהלים ביניהם שרה ודודי שיחה ערה על מדריכים ומסלולים ציפורים, צפרים, צמחים ואתרים, ושניהם, מסתבר, מומחים גדולים בשבילי הארץ, רזיה ומדריכיה. דודי גם מכיר את כל העולם ואחותו, כמנהג עדות הצברים. קפה ושרותים בצומת שוקת, מדרימים ושועטים, חוצים את מצפה רמון, האוטובוס יורד מכביש 40 ופונה מערבה באפיק נחל פארן על דרך העפר, יורדים ומתארגנים להליכה. תחילת הצעידה היא מול שפך נחל עדה אל תוך הפארן, עוד נעבור פה אח"כ. צוקי פארן שמדרומנו מתנשאים מעלינו, והאויר הנקי ושמש הבוקר עושים להם (ולנו) רק טוב. רחש עשרות זוגות הנעליים הצועדות בחצץ הנחל הוא המוזיקה המתבקשת בתפאורה הזאת. הדרך מתפתלת באפיק בין הצוקים, מערבה ודרומה, מטפסים על השלוחות שמדרום לפארן כשמגמת פנינו הפטריה "הגדולה ביותר שידועה בנגב". מגיעים. זה נכון. היא באמת גדולה ויפה. מכל הכיוונים. גלעד סוקר את כל התאוריות הבולטות שמנסות להסביר את תופעת הפטריות, מנוחה קצרה, סנדויץ' וממשיכים. מטפסים עוד קצת צפונה ומזרחה, כדי להגיע לאפיק נחל עדה. גולשים בחלקו העליון הסלעי והצחיח של נחל עדה, פוגשים בבולבוסים שחלקם בולט מתוך סלע הגיר ומקצתם מונח חופשי בדפנות הוואדי, חונים לדקותיים ליד כתובות עתיקות המשוייכות לשבטים המקומיים בתקופה הטרום איסלמית, עוצרים על שפת מפל יבש יפהפה באפיק הנחל, והאמיצים שבינינו בוחרים להמשיך בשביל הקרוב יותר למצוק כדי לראות יותר טוב את הפיתולים של הנחל. מנקודת תצפית המשקיפה על שפך נחל עדה לתוך הפארן אנו גולשים לבארות עדה, ובצל השיטות נחים קצת, סועדים משהו, מקבלים הסברים על פרוייקט ההשבה של יחמורים ופראים למיניהם, צבאים וגללים. גלעד, רהוט וידען כדרכו, אוחז בגללים השונים אגב הסבר, כאחוז קונדיטור את פתיתי השוקולד. השיחה על היחמורים מקבלת תפנית מפתיעה כשמשום מקום מופיע פקח של רשות שמורות הטבע, גל וין שמו, ומוסיף עוד פרטים על פרוייקט ההשבה האמור, מספרים ודקויות, יחמורים, צבאים, פראים ושאר וילדע חייעס. תענוג שהופיע כבונוס בלי שתוכנן מראש. עוד לפני כל ההרצאה האמורה, אנחנו מבלים בחיפוש אחרי חלק של משקפיים שהלך לאיבוד. לשווא. מי שימצא זרוע של משקפיים עם פלסטיק סגול-שקוף, ליד בארות עדה, שיגיד לנו. ממשיכים בפארן מזרחה ופונים דרומה לתוך קניון עדה. הצוקים שבפתח הקניון עוד יותר יפים עכשיו מבבוקר. כנראה הזווית של השמש או משהו. הקניון מקסים וצר מאד בכמה מקומות, עד כדי כך שאנו תוהים אם כל מכירינו יכולים לעבור שם עם כרסיהם. אני אישית, כמו שאומרים, מוריד את התרמיל מגבי בכמה מקומות כדי לא להיתקע בין שני סלעים. יש כמה סולמות וכמה מקומות מאתגרים, וגלעד מציב במקומות הרגישים מתנדבים חזקים ואמיצים שיושיטו יד למתקשים בעת הצורך. כולם מגיעים ללא קושי מיוחד ודי מאוכזבים כשמסתבר שהחבל שהבטיחו לנו קצר למדי ומשמש "רק" לתמיכה בעת הטיפוס ולא לאיזה "טרזן" הרואי. יוצאים מהוואדי אל נקודת תצפית המשקיפה על מזלג הואדיות כרכום ופארן ומקבלים הסבר על השטח בכללו ועל הסברים אפשריים על מהלכו המוזר של נחל פארן, ה"ברך" הפונה מזרחה באופן בלתי צפוי, הר צוריעז ועוד שלל שמות למיטיבי-זכור שאיני נמנה עליהם לצערי. גלעד מסב את תשומת ליבנו לעובדה שנקודת התצפית נמצאת על סכין ויכולה להכיל רק 35 אנשים. אנחנו שלושים ושמונה. רוח נחמדה מנשבת ומעיפה כובעים. גלעד נחלץ להציל כובע שכזה ומשיבו תוך מבצע נועז לבעליו. מהתצפית האמורה אנחנו גם רואים את ה"ראש של עדה", סלע-פטרייה שנראה מזוויות שונות כראש אשה, שום עדה ושום בטיח מסתבר, השם עדה שניתן לבארות, לנחל ולקניון הוא עיברות של השם הערבי "ביר איבן עודה". לא ידוע על מקורות תנ"כיים או היסטוריים אחרים לשם זה. אקורד הסיום של הטיול הוא הליכה על הסכין לאורך השלוחות שמדרום לפארן, שמש של אחה"צ, רוח קלילה, ירידה מתונה, ואוטובוס שכבר רואים ממרחק. ומתקרב, ומתקרב. פוגשים חבורה חביבה ופטפטנית של מטיילים מהצפון שממשיכים את טיולם דרומה לאילת (ברכב וברגל), תרגילי שחרור, פירות יבשים, תה מהתרמוס, יש מי שמחליף בגדים וגרביים, ויש מי שעושה טווינה לרעותה, יאללה, צפונה. עוצרים לגלידה באלונית בצומת דביר-להב, והביתה.
איתנו היו, מלבד גלעד, כרמית הנאמנה ויונתן החובש-מאבטח.
כמו כן אני מזכיר לכם שקיימת אפשרות תגובה בגוף הבלוג (לוחצים על המילה "תגובה" בסוף הפרק, נפתח דף ובתוכו מקום לכתיבה), אפשר לפרגן או לקטול, העיקר להתייחס ולא להשאיר אותי בתחושה שאני כותב לעצמי... תודה.
ולענייננו :
מי זאת העדה הזאת לכל הרוחות ?!
התחזית מבשרת מציאות גשומה "מהצפון עד צפון הנגב". כבר מירושלים למסמיה יש סימנים של חורף, עננים וכאלה, אבל כשמדרימים מסתבר שגם הפעם יש לנו מזל. ככל שמתקדמים מבינים שאנחנו בצד הצחיח של החדשות, ועם כל הכבוד לכינרת ולאקוויפרים למיניהם, אנחנו לא מתלוננים, יותר נעים בלי גשם. בדרך לדרום מסתבר שוב שהמרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא זה העובר דרך מזנון הקומבינה של הנהג. לא מתלוננים כי אף אחד לא סובל מזה, אבל תוהים על נפלאות הגאוגרפיה. במושבים האחוריים של האוטובוס מנהלים ביניהם שרה ודודי שיחה ערה על מדריכים ומסלולים ציפורים, צפרים, צמחים ואתרים, ושניהם, מסתבר, מומחים גדולים בשבילי הארץ, רזיה ומדריכיה. דודי גם מכיר את כל העולם ואחותו, כמנהג עדות הצברים. קפה ושרותים בצומת שוקת, מדרימים ושועטים, חוצים את מצפה רמון, האוטובוס יורד מכביש 40 ופונה מערבה באפיק נחל פארן על דרך העפר, יורדים ומתארגנים להליכה. תחילת הצעידה היא מול שפך נחל עדה אל תוך הפארן, עוד נעבור פה אח"כ. צוקי פארן שמדרומנו מתנשאים מעלינו, והאויר הנקי ושמש הבוקר עושים להם (ולנו) רק טוב. רחש עשרות זוגות הנעליים הצועדות בחצץ הנחל הוא המוזיקה המתבקשת בתפאורה הזאת. הדרך מתפתלת באפיק בין הצוקים, מערבה ודרומה, מטפסים על השלוחות שמדרום לפארן כשמגמת פנינו הפטריה "הגדולה ביותר שידועה בנגב". מגיעים. זה נכון. היא באמת גדולה ויפה. מכל הכיוונים. גלעד סוקר את כל התאוריות הבולטות שמנסות להסביר את תופעת הפטריות, מנוחה קצרה, סנדויץ' וממשיכים. מטפסים עוד קצת צפונה ומזרחה, כדי להגיע לאפיק נחל עדה. גולשים בחלקו העליון הסלעי והצחיח של נחל עדה, פוגשים בבולבוסים שחלקם בולט מתוך סלע הגיר ומקצתם מונח חופשי בדפנות הוואדי, חונים לדקותיים ליד כתובות עתיקות המשוייכות לשבטים המקומיים בתקופה הטרום איסלמית, עוצרים על שפת מפל יבש יפהפה באפיק הנחל, והאמיצים שבינינו בוחרים להמשיך בשביל הקרוב יותר למצוק כדי לראות יותר טוב את הפיתולים של הנחל. מנקודת תצפית המשקיפה על שפך נחל עדה לתוך הפארן אנו גולשים לבארות עדה, ובצל השיטות נחים קצת, סועדים משהו, מקבלים הסברים על פרוייקט ההשבה של יחמורים ופראים למיניהם, צבאים וגללים. גלעד, רהוט וידען כדרכו, אוחז בגללים השונים אגב הסבר, כאחוז קונדיטור את פתיתי השוקולד. השיחה על היחמורים מקבלת תפנית מפתיעה כשמשום מקום מופיע פקח של רשות שמורות הטבע, גל וין שמו, ומוסיף עוד פרטים על פרוייקט ההשבה האמור, מספרים ודקויות, יחמורים, צבאים, פראים ושאר וילדע חייעס. תענוג שהופיע כבונוס בלי שתוכנן מראש. עוד לפני כל ההרצאה האמורה, אנחנו מבלים בחיפוש אחרי חלק של משקפיים שהלך לאיבוד. לשווא. מי שימצא זרוע של משקפיים עם פלסטיק סגול-שקוף, ליד בארות עדה, שיגיד לנו. ממשיכים בפארן מזרחה ופונים דרומה לתוך קניון עדה. הצוקים שבפתח הקניון עוד יותר יפים עכשיו מבבוקר. כנראה הזווית של השמש או משהו. הקניון מקסים וצר מאד בכמה מקומות, עד כדי כך שאנו תוהים אם כל מכירינו יכולים לעבור שם עם כרסיהם. אני אישית, כמו שאומרים, מוריד את התרמיל מגבי בכמה מקומות כדי לא להיתקע בין שני סלעים. יש כמה סולמות וכמה מקומות מאתגרים, וגלעד מציב במקומות הרגישים מתנדבים חזקים ואמיצים שיושיטו יד למתקשים בעת הצורך. כולם מגיעים ללא קושי מיוחד ודי מאוכזבים כשמסתבר שהחבל שהבטיחו לנו קצר למדי ומשמש "רק" לתמיכה בעת הטיפוס ולא לאיזה "טרזן" הרואי. יוצאים מהוואדי אל נקודת תצפית המשקיפה על מזלג הואדיות כרכום ופארן ומקבלים הסבר על השטח בכללו ועל הסברים אפשריים על מהלכו המוזר של נחל פארן, ה"ברך" הפונה מזרחה באופן בלתי צפוי, הר צוריעז ועוד שלל שמות למיטיבי-זכור שאיני נמנה עליהם לצערי. גלעד מסב את תשומת ליבנו לעובדה שנקודת התצפית נמצאת על סכין ויכולה להכיל רק 35 אנשים. אנחנו שלושים ושמונה. רוח נחמדה מנשבת ומעיפה כובעים. גלעד נחלץ להציל כובע שכזה ומשיבו תוך מבצע נועז לבעליו. מהתצפית האמורה אנחנו גם רואים את ה"ראש של עדה", סלע-פטרייה שנראה מזוויות שונות כראש אשה, שום עדה ושום בטיח מסתבר, השם עדה שניתן לבארות, לנחל ולקניון הוא עיברות של השם הערבי "ביר איבן עודה". לא ידוע על מקורות תנ"כיים או היסטוריים אחרים לשם זה. אקורד הסיום של הטיול הוא הליכה על הסכין לאורך השלוחות שמדרום לפארן, שמש של אחה"צ, רוח קלילה, ירידה מתונה, ואוטובוס שכבר רואים ממרחק. ומתקרב, ומתקרב. פוגשים חבורה חביבה ופטפטנית של מטיילים מהצפון שממשיכים את טיולם דרומה לאילת (ברכב וברגל), תרגילי שחרור, פירות יבשים, תה מהתרמוס, יש מי שמחליף בגדים וגרביים, ויש מי שעושה טווינה לרעותה, יאללה, צפונה. עוצרים לגלידה באלונית בצומת דביר-להב, והביתה.
איתנו היו, מלבד גלעד, כרמית הנאמנה ויונתן החובש-מאבטח.
להתראות !
תגובה 1:
לאבי שלום,
תודה עבור התצוגה המרשימה עם התאור הנפלא והקצר של הטיול.מה היינו עושים בלעדיך....
שוב תודה
פרידה
הוסף רשומת תגובה