האמת שכבר בטיול הקודם גלעד אמר שהמסלול שתוכנן מראש לא ייצא לפועל מחמת מחסור חמור בפריחה אביבית מקסימה בקרבת הגבול המערבי, ואולי גם יובש מסויים בבורות לוץ, מי יודע. אבל התחליף לא רק שלא איכזב, אלא שעורר הדים חיוביים ושבחים לא מעט, כמובן לאחר מעשה. הירושלמים שבינינו ועוד אנשי פריפריה, מצטרפים לאוטובוס במסמיה, גם הפעם, קצת פנים "חדשות" וקצת "ותיקים" שנעדרים הפעם, המרכאות מתייחסות לוותק במחזור הזה של הטיולים ולא לוותק הכללי, כמובן. גם הפעם יש קצת חשש מהצפוי בעניין מזג האוויר. "יהיה קצת טפטוף בתחילת היום" אמרו החזאים, ולא ברור מה חוזקו של הטפטוף דנן ועד לאן ידרים. אפס כי גם הפעם פרש עלינו אלוהי הטיולים את חסותו המגוננת וסידר, אפשר לומר כדרכו לאחרונה, מזג אוויר קלאסי למקום ולארוע : מעונן חלקית, רוח נעימה בד"כ, ואף לא רמז לגשם ודומיו. גם הפעם גלעד מפתיע בנוכחותו באוטובוס. אנחנו רגילים לאסוף אותו מאחורי איזה סלע במדבר. נו מילא. איתו גם כרמית הנאמנה ושָני החובשת המלווה. עוצרים בצומת שוקת, כרגיל, קפה ושירותים (לא משהו) ויאללה המכתשה ! דוהרים דוהרים דוהרים, מתפתלים מתפתלים מתפתלים, ומגיעים לנקודת ההתחלה, כביש 40 נפגש כאן עם גיא זוחלים ועם חבורה של תמהונים חובבי לכת. יצאנו אט. הדגש הפעם הוא על ענייני גיאולוגיה, הזוכים להפוך לסיפור מתח דרמטי בפיו של גלעד. דייקים ומגמה, קרטיקון ויורה, מחדרים ושברים, בזלת וגיר וסלעי משקע, קימוט ושבר ותזוזת לוחות, ים תטיס, בלייה כזאת ובלייה אחרת ואפילו סיל רוקד שעובר אלטרציה הידרותרמלית. חי ראשי,באזני שמעתי. אבל הביטוי שכל זה מקבל בשטח, הוא ערב רב של צבעים, גבעות קטומות שראשן שחור, שכבות נטויות של סלעים בשלל צבעים ובזוויות מוזרות, סלעים במגוון אינסופי של מרקמים, יש חלקים וקשים, ויש מנוקבים כספוג, וחול בצבעים ירקרקים, אדומים וצהובים, ושכבות מרובדות של סלעים כאלה ושל אחרים. בקיצור, מי צריך פרחים ?! מטפסים צפונה, חוצים את הר גוונים, התצפית מסודרת שם ונחמדה עם פנורמות מושקעות לכל כיוון, קצת גיאולוגיה מתבקשת ותצוגה של פרחי מנגן, ומשם גולשים צפונה לכיוון מחצבות הגבס. רק כשמתקרבים מקבלים את קנה המידה של גודל קיר המחצבה. קצת מזכיר את אבני הכותל המערבי... שוב נשלף הסנדוויץ, קצת נחים, קצת שותים, הסבר היסטורי על המחצבה ועל שיקום המקום, וממשיכים. מגמת פנינו מערב-דרום-מערב במקביל לשן רמון. דרך העפר המוליכה אותנו לכיוון הפסגה המערבית של השן האמורה, נ.ג. 695 אם אני לא טועה, מתוחמת בצידיה בגושי סלע שנלקחו ממחצבת הגבס, וקו השבירה שלהם חלק כאילו נחתכו בסכין. הטקסטורות של האבן במקום החיתוך הן בשלל דוגמאות וצבעים. יש כאן, אולי, גם רמז לג'יפאים למיניהם לבל יחרגו מתחומי השביל התחום וישחיתו בכך את המשטחים הנרחבים שמסביב. מפה לשם מגיעים למרגלות הפיסטין האמור, שהשמועה מספרת שהעלייה עליו "אכזרית" למדי ועוד סופרלטיבים כאלה ואחרים. אך מי יוכל לנו, אריות המדבר ? מאום לא יפחידנו. ואכן, איש אינו נרתע, וגם הפחות-צעירים-כרונולוגית מוכיחים את שידענו זה מכבר : גם אם לרמון ההוא היו קרניים וזנב, אנחנו שם בכל מקרה. מטפסים, מתנשמים קצת וכובשים. מחזירים את הנשימה לקצבה הרגיל, משחררים קצת שרירים, צופים על 360 המעלות של המכתש וסביבותיו, ושומעים את הפרק הבא בדרמה הגיאולוגית המרגשת שסימניה ניכרים מכל עבר. מיצינו. גולשים מזרחה, על הצלע הדרומית של שן רמון,ומבקרים את הדיירים הקצת-יותר ותיקים של האיזור, האמוניטים. מעין רכיכות רבות זרועות שחיו כאן קצת לפנינו, איזה כמה עשרות מיליוני שנים כמדומני, ועכשיו שוכנים בקיר שנקרא על שמם במצב מאובן למדי. ממשיכים לנוע מזרחה בצמוד למדרון הדרומי של רכס שן רמון וכשמתקרבים לקצהו המזרחי, מציב גלעד בפנינו "דילמה" חדשה : האם להמשיך למפגש הכביש ולחבור לאוטובוס, או לכבוש את פיסגת נ.ג. 660 שהשמועה אומרת עליה שהיא אפילו טיפה יותר אכזרית מהנ.ג. שכבשנו זה לא מכבר. נו באמת, מה אתה חושב שתהיה התשובה ? אתה הרי מכיר אותנו. ואכן, כאילו זה-עתה התחלנו את המסלול, וכאילו מדובר בחבורת צפירים בני י"ח, מסתער חלק הארי של הקבוצה על פיסגת הבונוס, וחלק השפן בוחר את השביל הפחות מאתגר. סתם...סתם. המאמץ משתלם, ויש אומרים אפילו מענג. הכיפה של 660 נראית כמו כדור גלידה מהצד של הטיפוס, הנוף עוצר נשימה, והשמש שמתחילה להנמיך, צובעת אותו בגוונים אפילו יותר יפים. ולקינוח, מתחילים לרדת על להב הסכין של הרכס, עד למקום שאי אפשר יותר, תענוג. ומשם בשביל הצמוד למדרון הצפוני של הרכס, גולשים עד למפגש עם הכביש ועם האוטובוס. עשינו את זה. מכאן כבר יש שיגרה : קצת תה למי שנשאר, קצת פירות יבשים, עוגיות, תרגלי שחרור, והביתה. כשמטפסים במעלה העצמאות לכיוון מצפה רמון, מבחינים בלהקות ענקיות של ציפורים המסתחררות מעל המכתש. זריזים שולפים משקפות, אבל בגלל המרחק וטלטולי האוטובוס לא מצליחים לזהות בוודאות את סוג הציפורים. הסברה הרווחת היא שאלו הן חסידות. שיהיה. גלעד ממלא את מקום כרמית בספירה הסופית של הנוכחים בנסיעה, וזוכה , מי היה מאמין, במחמאה חמה משרה על המסלול ועל ההדרכה. יש הפתעות בחיים. גלידה ב"אלונית" דביר להב, והביתה.
אחרי התלבטויות, החלטתי להמשיך ולהעלות לאלבום את כל התמונות ולא רק מבחר, כדי שכמה שיותר אנשים ימצאו את עצמם בתמונות. קצת פחות איכות, קצת יותר אנשים שמחים : http://picasaweb.google.com/avial111/5#
להתראות !
