קמינים, אלות וכל ה(נחל)יתר

טיול אחרון בסבב מתאפיין בכמה דברים : מספר משתתפים גדול יחסית, מלבד ה"גרעין הקשה", נוכחים גם אלה שזו קבוצתם המקורית, אך נעדרו מספר פעמים לטובת טיולים ועניינים אחרים, ואורחים מקבוצות אחרות המשלימים מכסת טיוליהם "אצלנו". אלה גם אלה מתקבלים בברכה ובזרועות פתוחות. התשוקה להגיע לשטח במהרה, מעבירה אותנו על דעתנו לרגע, וזוג מטיילים שאמור להאסף בדרך, מתפספס לנו לרגע, אך הפדיחה באה לידי תיקון במהרה. מרדף קצר אחרי האוטובוס, המסתיים ב"אלונית", מחבר את הזוג הנטוש אל הקבוצה והעניינים שבים לרגיעתם. גם כרמית.

שועטים לכיוון מצפה רמון ולפני העיר פונים מערבה, חולפים את בה"ד 1 ואת בסיס חיל האויר, ומתארגנים להליכה. מזג האויר מעונן חלקית עם טמפרטורה המבטיחה הליכה ללא הזעה. מגמת פנינו צפונה, לכיוון נחל יתר, אלא שבדרך בעודנו מטפסים על שלוחות מתונות למדי, גלעד, שלא כדרכו, שם דגש על בוטניקה וזאולוגיה. אפשר לומר שהציבור הוא האחראי לכך, ואולי גם העונה והסביבה, המברכות אותנו בשפע של צמחיה , לטאות, חיפושיות, חגבים ועקרבים ר"ל. מר בן-צבי משיב לשואלים בנפש חפצה ובידענות אופייניים. גם הגאולוגיה לא נשארת יתומה, ותחנתנו הראשונה, הקמינים הקרסטיים, היא ההוכחה הניצחת. הקמינים מאכלסים בתוכם יוני בר למכביר ויש המבחינים בבז שמצא לו מקלט לצד היונים, בבחינת "וגר זאב..." וגו'. ולצָפָּרים היתה עדנה.

מטפסים לאורך השלוחות וזוכים לתצפית פנורמית ולהסבר גאוגרפי מקיף, מזהים מטמורות ("מתאמיר") של נודדים בדואים ואחרים ששימשו לאיחסון עונתי של טובין לצורך שימוש עתידי, (ויש אומרים שעדיין משמשות מבריחים ואחרים גם כיום), וגולשים לנחל יתר והסתעפויותיו שבהם אלות אטלנטיות באות בימים ועבות גזע. הצמחיה ממשיכה לקדמנו בהפתעות צבעוניות כיאות לעונה, דרדר החרחבינה, פרגה ערבית,אצבוע,קדד משולחף, יחנוק ועוד ועוד. פה ושם מכה בנו ריחם החזק של הזעתר, האכילאה והלענה, הנמצאים בשיא צמיחתם באפיקי הנחל ובשוליו.

האלות המרהיבות חושפות גם צד אחר שלהן, כשאחת מהן מתנכלת, מעשה אבשלום, לאחד מחברינו הנאמנים, ארוע המתבטא בנגיחה הדדית זבת-דם-אנוש, ומטופל מיידית ע"י צוות רפואי מיומן בראשות החובש יעקב.
לקראת סיום נחל יתר והמעבר לנחל צין, חונים חניה אחרונה ההופכת לשיחת סיכום המחזור, סקירה של גלעד על מה שעשינו במשך העונה, ורמזים לגבי השנה הבאה ודברים שיקרו עוד השנה.

מאמץ אחרון לפני ירושלים (לא באמת מאמץ, זה רק השיר) וחוברים לאוטובוס, כמה דברי פרידה שלנו לגלעד והביתה. ברוך שהיה איתנו גם השנה, מודיע כי כנראה לא ימשיך בשנה הבאה, כי קשתה עליו הדרך. היה שלום ברוך, הוכחת לנו מה כוחה של נחישות.

תרשו לי להיתלות באילנות גבוהים ולצטט את אראלה יואל, מטיילת ותיקה שחלקה עימנו מספר טיולים : "אתם אחת הקבוצות היותר נחמדות שפגשתי מעודי, תענוג לטייל איתכם". אכן, אכן.
עוד לא החלטתי על השנה הבאה, כידוע, עוד לא פורסם ידיעון, אבל נדמה לי שאמשיך גם כאן. תודה לכם ולהתראות,

אבי אלוני

והלינק לתמונות : http://picasaweb.google.com/avial111/602#

בונוס חד פעמי בבלוג : עוגיות השקדים של מיכל לוין כליפא

עוגיות שקדים

400 גר' שקדים פרוסים
3 חלבוני ביצה (לא להקציף)
3/4 כוס סוכר
2 שקיות סוכר וניל

לערבב את כל החומרים
בעזרת שתי כפיות להניח התערובת בתבנית מכוסה בניר אפיה. (5X6 עוגיות בתבנית)
לאפות בטמפרטורה C150 – 160עד שמקבל צבע זהוב. אין צורך לחמם את התנור.
כשהעוגיות מוכנות ומתקררות הן מתקלפות מנייר האפיה.
*הכמות מתאימה לשתי תבניות.

בתיאבון
ולהתראות בשנה הבאה
מיכל

אם יש לכם שאלות – המייל שלי: michallk98@gmail.com

שן רמון, שן

האמת שכבר בטיול הקודם גלעד אמר שהמסלול שתוכנן מראש לא ייצא לפועל מחמת מחסור חמור בפריחה אביבית מקסימה בקרבת הגבול המערבי, ואולי גם יובש מסויים בבורות לוץ, מי יודע. אבל התחליף לא רק שלא איכזב, אלא שעורר הדים חיוביים ושבחים לא מעט, כמובן לאחר מעשה. הירושלמים שבינינו ועוד אנשי פריפריה, מצטרפים לאוטובוס במסמיה, גם הפעם, קצת פנים "חדשות" וקצת "ותיקים" שנעדרים הפעם, המרכאות מתייחסות לוותק במחזור הזה של הטיולים ולא לוותק הכללי, כמובן. גם הפעם יש קצת חשש מהצפוי בעניין מזג האוויר. "יהיה קצת טפטוף בתחילת היום" אמרו החזאים, ולא ברור מה חוזקו של הטפטוף דנן ועד לאן ידרים. אפס כי גם הפעם פרש עלינו אלוהי הטיולים את חסותו המגוננת וסידר, אפשר לומר כדרכו לאחרונה, מזג אוויר קלאסי למקום ולארוע : מעונן חלקית, רוח נעימה בד"כ, ואף לא רמז לגשם ודומיו. גם הפעם גלעד מפתיע בנוכחותו באוטובוס. אנחנו רגילים לאסוף אותו מאחורי איזה סלע במדבר. נו מילא. איתו גם כרמית הנאמנה ושָני החובשת המלווה. עוצרים בצומת שוקת, כרגיל, קפה ושירותים (לא משהו) ויאללה המכתשה ! דוהרים דוהרים דוהרים, מתפתלים מתפתלים מתפתלים, ומגיעים לנקודת ההתחלה, כביש 40 נפגש כאן עם גיא זוחלים ועם חבורה של תמהונים חובבי לכת. יצאנו אט. הדגש הפעם הוא על ענייני גיאולוגיה, הזוכים להפוך לסיפור מתח דרמטי בפיו של גלעד. דייקים ומגמה, קרטיקון ויורה, מחדרים ושברים, בזלת וגיר וסלעי משקע, קימוט ושבר ותזוזת לוחות, ים תטיס, בלייה כזאת ובלייה אחרת ואפילו סיל רוקד שעובר אלטרציה הידרותרמלית. חי ראשי,באזני שמעתי. אבל הביטוי שכל זה מקבל בשטח, הוא ערב רב של צבעים, גבעות קטומות שראשן שחור, שכבות נטויות של סלעים בשלל צבעים ובזוויות מוזרות, סלעים במגוון אינסופי של מרקמים, יש חלקים וקשים, ויש מנוקבים כספוג, וחול בצבעים ירקרקים, אדומים וצהובים, ושכבות מרובדות של סלעים כאלה ושל אחרים. בקיצור, מי צריך פרחים ?! מטפסים צפונה, חוצים את הר גוונים, התצפית מסודרת שם ונחמדה עם פנורמות מושקעות לכל כיוון, קצת גיאולוגיה מתבקשת ותצוגה של פרחי מנגן, ומשם גולשים צפונה לכיוון מחצבות הגבס. רק כשמתקרבים מקבלים את קנה המידה של גודל קיר המחצבה. קצת מזכיר את אבני הכותל המערבי... שוב נשלף הסנדוויץ, קצת נחים, קצת שותים, הסבר היסטורי על המחצבה ועל שיקום המקום, וממשיכים. מגמת פנינו מערב-דרום-מערב במקביל לשן רמון. דרך העפר המוליכה אותנו לכיוון הפסגה המערבית של השן האמורה, נ.ג. 695 אם אני לא טועה, מתוחמת בצידיה בגושי סלע שנלקחו ממחצבת הגבס, וקו השבירה שלהם חלק כאילו נחתכו בסכין. הטקסטורות של האבן במקום החיתוך הן בשלל דוגמאות וצבעים. יש כאן, אולי, גם רמז לג'יפאים למיניהם לבל יחרגו מתחומי השביל התחום וישחיתו בכך את המשטחים הנרחבים שמסביב. מפה לשם מגיעים למרגלות הפיסטין האמור, שהשמועה מספרת שהעלייה עליו "אכזרית" למדי ועוד סופרלטיבים כאלה ואחרים. אך מי יוכל לנו, אריות המדבר ? מאום לא יפחידנו. ואכן, איש אינו נרתע, וגם הפחות-צעירים-כרונולוגית מוכיחים את שידענו זה מכבר : גם אם לרמון ההוא היו קרניים וזנב, אנחנו שם בכל מקרה. מטפסים, מתנשמים קצת וכובשים. מחזירים את הנשימה לקצבה הרגיל, משחררים קצת שרירים, צופים על 360 המעלות של המכתש וסביבותיו, ושומעים את הפרק הבא בדרמה הגיאולוגית המרגשת שסימניה ניכרים מכל עבר. מיצינו. גולשים מזרחה, על הצלע הדרומית של שן רמון,ומבקרים את הדיירים הקצת-יותר ותיקים של האיזור, האמוניטים. מעין רכיכות רבות זרועות שחיו כאן קצת לפנינו, איזה כמה עשרות מיליוני שנים כמדומני, ועכשיו שוכנים בקיר שנקרא על שמם במצב מאובן למדי. ממשיכים לנוע מזרחה בצמוד למדרון הדרומי של רכס שן רמון וכשמתקרבים לקצהו המזרחי, מציב גלעד בפנינו "דילמה" חדשה : האם להמשיך למפגש הכביש ולחבור לאוטובוס, או לכבוש את פיסגת נ.ג. 660 שהשמועה אומרת עליה שהיא אפילו טיפה יותר אכזרית מהנ.ג. שכבשנו זה לא מכבר. נו באמת, מה אתה חושב שתהיה התשובה ? אתה הרי מכיר אותנו. ואכן, כאילו זה-עתה התחלנו את המסלול, וכאילו מדובר בחבורת צפירים בני י"ח, מסתער חלק הארי של הקבוצה על פיסגת הבונוס, וחלק השפן בוחר את השביל הפחות מאתגר. סתם...סתם. המאמץ משתלם, ויש אומרים אפילו מענג. הכיפה של 660 נראית כמו כדור גלידה מהצד של הטיפוס, הנוף עוצר נשימה, והשמש שמתחילה להנמיך, צובעת אותו בגוונים אפילו יותר יפים. ולקינוח, מתחילים לרדת על להב הסכין של הרכס, עד למקום שאי אפשר יותר, תענוג. ומשם בשביל הצמוד למדרון הצפוני של הרכס, גולשים עד למפגש עם הכביש ועם האוטובוס. עשינו את זה. מכאן כבר יש שיגרה : קצת תה למי שנשאר, קצת פירות יבשים, עוגיות, תרגלי שחרור, והביתה. כשמטפסים במעלה העצמאות לכיוון מצפה רמון, מבחינים בלהקות ענקיות של ציפורים המסתחררות מעל המכתש. זריזים שולפים משקפות, אבל בגלל המרחק וטלטולי האוטובוס לא מצליחים לזהות בוודאות את סוג הציפורים. הסברה הרווחת היא שאלו הן חסידות. שיהיה. גלעד ממלא את מקום כרמית בספירה הסופית של הנוכחים בנסיעה, וזוכה , מי היה מאמין, במחמאה חמה משרה על המסלול ועל ההדרכה. יש הפתעות בחיים. גלידה ב"אלונית" דביר להב, והביתה.
אחרי התלבטויות, החלטתי להמשיך ולהעלות לאלבום את כל התמונות ולא רק מבחר, כדי שכמה שיותר אנשים ימצאו את עצמם בתמונות. קצת פחות איכות, קצת יותר אנשים שמחים : http://picasaweb.google.com/avial111/5#

להתראות !

אנשים טובים, כמו שאתם שמים לב, התמונות שאני מעלה הן ללא מיון, והן כוללות גם את המטושטשות והפחות טובות. אי לכך, שטוחה בפניכם בקשתי, אנא שתפו אותי/אותנו בתמונות שצילמתם אתם, בין אם בטיול הזה, ובין אם בטיולים אחרים, בין אם ע"י קישור לאלבום web , כדוגמת Picasa , ובין אם באמצעות משלוח התמונות למייל שלי (avial111@bezeqint.net) . אני מבטיח להעלות את הדברים לבלוג בשם יוצרן. אפשר גם קישורים מעניינים, או כל דבר העולה על דעתכם בהקשר הטיולי.
כמו כן אני מזכיר לכם שקיימת אפשרות תגובה בגוף הבלוג (לוחצים על המילה "תגובה" בסוף הפרק, נפתח דף ובתוכו מקום לכתיבה), אפשר לפרגן או לקטול, העיקר להתייחס ולא להשאיר אותי בתחושה שאני כותב לעצמי... תודה.
ולענייננו :
מי זאת העדה הזאת לכל הרוחות ?!
התחזית מבשרת מציאות גשומה "מהצפון עד צפון הנגב". כבר מירושלים למסמיה יש סימנים של חורף, עננים וכאלה, אבל כשמדרימים מסתבר שגם הפעם יש לנו מזל. ככל שמתקדמים מבינים שאנחנו בצד הצחיח של החדשות, ועם כל הכבוד לכינרת ולאקוויפרים למיניהם, אנחנו לא מתלוננים, יותר נעים בלי גשם. בדרך לדרום מסתבר שוב שהמרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא זה העובר דרך מזנון הקומבינה של הנהג. לא מתלוננים כי אף אחד לא סובל מזה, אבל תוהים על נפלאות הגאוגרפיה. במושבים האחוריים של האוטובוס מנהלים ביניהם שרה ודודי שיחה ערה על מדריכים ומסלולים ציפורים, צפרים, צמחים ואתרים, ושניהם, מסתבר, מומחים גדולים בשבילי הארץ, רזיה ומדריכיה. דודי גם מכיר את כל העולם ואחותו, כמנהג עדות הצברים. קפה ושרותים בצומת שוקת, מדרימים ושועטים, חוצים את מצפה רמון, האוטובוס יורד מכביש 40 ופונה מערבה באפיק נחל פארן על דרך העפר, יורדים ומתארגנים להליכה. תחילת הצעידה היא מול שפך נחל עדה אל תוך הפארן, עוד נעבור פה אח"כ. צוקי פארן שמדרומנו מתנשאים מעלינו, והאויר הנקי ושמש הבוקר עושים להם (ולנו) רק טוב. רחש עשרות זוגות הנעליים הצועדות בחצץ הנחל הוא המוזיקה המתבקשת בתפאורה הזאת. הדרך מתפתלת באפיק בין הצוקים, מערבה ודרומה, מטפסים על השלוחות שמדרום לפארן כשמגמת פנינו הפטריה "הגדולה ביותר שידועה בנגב". מגיעים. זה נכון. היא באמת גדולה ויפה. מכל הכיוונים. גלעד סוקר את כל התאוריות הבולטות שמנסות להסביר את תופעת הפטריות, מנוחה קצרה, סנדויץ' וממשיכים. מטפסים עוד קצת צפונה ומזרחה, כדי להגיע לאפיק נחל עדה. גולשים בחלקו העליון הסלעי והצחיח של נחל עדה, פוגשים בבולבוסים שחלקם בולט מתוך סלע הגיר ומקצתם מונח חופשי בדפנות הוואדי, חונים לדקותיים ליד כתובות עתיקות המשוייכות לשבטים המקומיים בתקופה הטרום איסלמית, עוצרים על שפת מפל יבש יפהפה באפיק הנחל, והאמיצים שבינינו בוחרים להמשיך בשביל הקרוב יותר למצוק כדי לראות יותר טוב את הפיתולים של הנחל. מנקודת תצפית המשקיפה על שפך נחל עדה לתוך הפארן אנו גולשים לבארות עדה, ובצל השיטות נחים קצת, סועדים משהו, מקבלים הסברים על פרוייקט ההשבה של יחמורים ופראים למיניהם, צבאים וגללים. גלעד, רהוט וידען כדרכו, אוחז בגללים השונים אגב הסבר, כאחוז קונדיטור את פתיתי השוקולד. השיחה על היחמורים מקבלת תפנית מפתיעה כשמשום מקום מופיע פקח של רשות שמורות הטבע, גל וין שמו, ומוסיף עוד פרטים על פרוייקט ההשבה האמור, מספרים ודקויות, יחמורים, צבאים, פראים ושאר וילדע חייעס. תענוג שהופיע כבונוס בלי שתוכנן מראש. עוד לפני כל ההרצאה האמורה, אנחנו מבלים בחיפוש אחרי חלק של משקפיים שהלך לאיבוד. לשווא. מי שימצא זרוע של משקפיים עם פלסטיק סגול-שקוף, ליד בארות עדה, שיגיד לנו. ממשיכים בפארן מזרחה ופונים דרומה לתוך קניון עדה. הצוקים שבפתח הקניון עוד יותר יפים עכשיו מבבוקר. כנראה הזווית של השמש או משהו. הקניון מקסים וצר מאד בכמה מקומות, עד כדי כך שאנו תוהים אם כל מכירינו יכולים לעבור שם עם כרסיהם. אני אישית, כמו שאומרים, מוריד את התרמיל מגבי בכמה מקומות כדי לא להיתקע בין שני סלעים. יש כמה סולמות וכמה מקומות מאתגרים, וגלעד מציב במקומות הרגישים מתנדבים חזקים ואמיצים שיושיטו יד למתקשים בעת הצורך. כולם מגיעים ללא קושי מיוחד ודי מאוכזבים כשמסתבר שהחבל שהבטיחו לנו קצר למדי ומשמש "רק" לתמיכה בעת הטיפוס ולא לאיזה "טרזן" הרואי. יוצאים מהוואדי אל נקודת תצפית המשקיפה על מזלג הואדיות כרכום ופארן ומקבלים הסבר על השטח בכללו ועל הסברים אפשריים על מהלכו המוזר של נחל פארן, ה"ברך" הפונה מזרחה באופן בלתי צפוי, הר צוריעז ועוד שלל שמות למיטיבי-זכור שאיני נמנה עליהם לצערי. גלעד מסב את תשומת ליבנו לעובדה שנקודת התצפית נמצאת על סכין ויכולה להכיל רק 35 אנשים. אנחנו שלושים ושמונה. רוח נחמדה מנשבת ומעיפה כובעים. גלעד נחלץ להציל כובע שכזה ומשיבו תוך מבצע נועז לבעליו. מהתצפית האמורה אנחנו גם רואים את ה"ראש של עדה", סלע-פטרייה שנראה מזוויות שונות כראש אשה, שום עדה ושום בטיח מסתבר, השם עדה שניתן לבארות, לנחל ולקניון הוא עיברות של השם הערבי "ביר איבן עודה". לא ידוע על מקורות תנ"כיים או היסטוריים אחרים לשם זה. אקורד הסיום של הטיול הוא הליכה על הסכין לאורך השלוחות שמדרום לפארן, שמש של אחה"צ, רוח קלילה, ירידה מתונה, ואוטובוס שכבר רואים ממרחק. ומתקרב, ומתקרב. פוגשים חבורה חביבה ופטפטנית של מטיילים מהצפון שממשיכים את טיולם דרומה לאילת (ברכב וברגל), תרגילי שחרור, פירות יבשים, תה מהתרמוס, יש מי שמחליף בגדים וגרביים, ויש מי שעושה טווינה לרעותה, יאללה, צפונה. עוצרים לגלידה באלונית בצומת דביר-להב, והביתה.
איתנו היו, מלבד גלעד, כרמית הנאמנה ויונתן החובש-מאבטח.

תודה !

קישור לכל התמונות הוא :
http://picasaweb.google.com/avial111/402#

להתראות !

נרקיס מלך הביצה, והנגב

הבטיחו חמסין ? אז הבטיחו. רוח מזרחית טופחת על פנינו כבר בנסיעה מירושלים לכיוון מסמיה, ומצננת אותנו בחכותנו לאוטובוס בתחנה. יש בינינו קשוחים שמסתפקים בטי שירט, סיירת או לא ? מדרימים לכיוון דימונה, הפסקה לתדלוק בקפה ושירותים, ולדרך. חוצים את דימונה ופונים על דרך עפר כבושה לכיוון צפון מזרח, בכיוון נחל דימונה. הדרך לא ממש מתאימה לאוטובוס, עוברת בינות לערמות פסולת בניין המשתרעות מלוא כל העין. לא ממש מראה משובב למי שבאו לראות טבע ונוף, והנסיעה האיטית מושכת את התענוג המפוקפק דקות ארוכות. מתארגנים לתנועה וגולשים לאפיקו של נחל דימונה, עדיין קצת קריר, רוח מזרחית נושבת ויש קצת אובך כתוצאה מכך. לא נורא, ההליכה בטח תחמם אותנו. מצפון לנו מתנשא רכס דימונה הבהיר שבחזיתו גלים של גבעות צור חום-כהה שצורתן כגבו של דרקון. פונים מזרחה ואח"כ דרומה, ונכנסים ל"ערוץ הנרקיסים" (שם זמני), גלעד טוען לזכויות יוצרים על השם. העלייה בנחל מתונה למדי, אם כי לקראת סופו יש כמה גבים, יבשים ברובם, המאלצים אותנו לממש את המיומנויות האלפיניסטיות שלנו . העלייה בנחל לכיוון רכס אפעה מסתיימת בנ.ג. 602 שהיא, כך אומרים, הנקודה הגבוהה ביותר ברכס האמור. דרגת הקושי של הטיפוס אינה קשה במיוחד, ובכל זאת, יש שעוצרים לדקה להשיב את הנשימה, ויש השועטים בתנופה וזוכים להנות מאויר ומנוף הפסגות כמה דקות נוספות. ממרומי הנ.ג. נפרשת פנורמה של 360 מעלות : מדרום מישור רותם ומישור ימין, השפיצים של המכתשים, הקטן מדרום, והגדול מדרום מערב, העיר דימונה ממערב, ורכס דימונה מצפון, מפעלי הפוספטים ממזרח ועוד כהנה וכהנה, למרות האובך שעדיין לא התפזר. עוד בדרך אנו זוכים לפגוש מאובנים בני כמה עשרות מיליונים שנים, וכמובן נרקיסים הפורחים באפיק הנחל. ממרומי רכס אפעה גולשים לכיוון דרום, למפל היבש ולמערה של קטר פעי (טפטוף האפעה), האמיצים שבינינו (כולם) יורדים עד למערה וזוחלים פנימה כדי להיווכח שדי יבש בפנים.להוציא שלולית סמלית בתחתית המערה, יש רק פודרה, גללי כבשים וצמר. השמועה אומרת שבשנים קצת פחות שחונות יש טפטוף מים רציני למדי מתקרת המערה, עד כדי יצירת בריכה המרווה את צמאון הכבשים המקומיות. כשיהיה גשם נבוא ונבדוק. שבים ומטפסים לחלק העליון של המפל היבש שמעל המערה, ומשם ממשיכים לטפס בערוץ ללא שם לפסגתו של רכס אפעה, כיוון כללי מערב. מדרום לנו, כמה מאות מטרים רואים את קו המתח הגבוה. הולכים מערבה, צפון מערבה ולבסוף צפונה, חוצים כמה גאיות ושלוחות ללא איתגור אלפיניסטי מיוחד, ולבסוף נשפכים לנחל אשלון, אשר תחתיתו ודפנותיו מרוצפות בסלע, בכמה מהגבים שבו עדיין יש מים (שלושה חודשים, מהגשם של אוקטובר !!!) אם כי לא מומלץ לשתות או לשחות, וגם פה יש שפע של נרקיסים, אם ב"קרחות הסלע"- משטחי עפר הסחף הנמצאים סמוך לתחתית האפיק, ואם בחורים קטנים בסלע עצמו. גלעד ברוך הכשרונות מספק הסברים ותשובה מתחום המיתולוגיה לשאלה "נרקיס מלך הביצה ונסיך המדבר, הכיצד ?", ובמאמץ אחרון אנו מטפסים אל מחוץ לנחל ומופתעים לגלות את האוטובוס ממש בסמוך. מבט אחרון לנוף, תרגילי שחרור, מחכים לאחרונים, עוגיות, פירות יבשים ולדרך. האוטובוס שוב מדדה בשדה פסולת הבניין בדרך לדימונה העיר, שועל-שעיר-זנב נמלט מאיתנו בריצה, ומדריכנו עוצר את האוטובוס, נפרד לשלום ויוצא לו אל המדבר. יש לו מחר קבוצה פה, ואין טעם לבזבז זמן על נסיעות. הוא ישן בשטח עם השועלים והנרקיסים. עצירה אחרונה במזנון החיילים של דימונה, קפה/גלידה, והביתה.

שאר התמונות נמצאות בקישור : http://picasaweb.google.com/avial111/302#

ים המוות הכחול ? רק חול וחול. וחמר.

ניסינו לשכנע את רעות שאם הטיול הוא בים המלח, אז שהאוטובוס יעבור בירושלים ונרוויח עוד שעת שינה. לא הלך. ההסכמים של נהגי האוטובוס עם בעלי המזנונים יותר חזקים מהכל כנראה. ובכל זאת, האיסוף במסמיה עדיף על התייצבות בתל אביב, כך שדי לקיטורים. השמים בהירים עם עננים בצורות ובצבעים שבין כתום לכסוף בדקות של טרם זריחה, ולמרות הרוח המזרחית הקרירה משהו, נראה שמזג האוויר מאיר לנו פנים גם הפעם. אנחנו מצטרפים במסמיה כאמור ומברכים את הוותיקים מגוש דן. יאללה דרומה. איתנו גם כרמית המלווה הנאמנה והחובש מקס. הנהג הוא ירושלמי הזכור לטוב. ("תסגרו את הווילון, זה מפריע לחיישנים"). יש גם מצטרפים בקסטינה . עוצרים לקפה ושירותים בצומת שוקת וממשיכים מזרחה לכיוון החלק הדרומי של ים המלח, איזור שפך זוהר ועין בוקק, ואז דרומה על דרך עפר לכיוון נחל חמר. עוד לפני כן, בצומת זוהר אוספים את גלעד מדריכנו שהופיע שם לפתע פתאום, והשמועה אומרת שהוא גר שם. בשטח. סתם, סתם. במקום שבו אוטובוסים אינם יכולים לנסוע יותר, אנו עוצרים ומתארגנים להליכה. כבר די ברור שלא נצטרך לבוש חם במשך כל היום. רק צריך מספיק מים. יש. התחלת ההליכה היא בצומת של נחל חמר ונחל פרצים. אנחנו בעניין של חמר הפעם. עצירה ראשונה מתרחשת קצת לפני שמתחיל החלק התלול של אדון חמר, ואנו זוכים להסבר מקיף על תופעת האספלט בנחל (אספלט=חמר,מכאן שמו), על המבנה הגיאולוגי של כל האיזור, היסטוריה, מקורות השמות השונים וגילגוליהם, ושאר אנקדוטות ועובדות מדעיות והיסטוריות. גלעד כדרכו, שופע אינפורמציה ורהוט, משיב על כל שאלה ומשתף אותנו באוצרות הידע שלו. אבל באנו לעבוד, לא ? מתפתלים מזרחה, כיוון כללי בתוך הנחל ההולך ונהיה מצוקי, קצת עצירות לסנדוויץ' ולהחכמה בענייני צומח וחי, קצת סיפורי שטפונות שהם בלתי נמנעים בסביבה שכזו, אם כי למזלנו לא רלוונטיים היום, והאתגר הראשון של היום הוא מעלה חמר המוציא אותנו מתוך הנחל ואת האוויר מריאותינו. טבען של עליות שהן נראות נחמדות מחלון המכונית או בתמונות, אך כשאתה צריך להרים את עצמך ואת מטענך לאורכן, הרי שהסיפור הוא שונה לחלוטין, מה גם שחלקנו עבר את גיל 18 לפני שנה שנתיים... אבל מי בוכה ? הרי גם לשם כך באנו. ויש שכר למאמץ : בסוף העלייה, בשיפוליו של הר חמר הפונים צפונה ומזרחה, נשקף מראה משובב נפש של דרום ים המלח עם בריכות האידוי של מפעלי ים המלח והסכרים הארוכים המפרידים ביניהן, הר סדום וגבעות החוור שלמרגלותיו, ומצפון, נחל זוהר ואיזור המלונות. מתחתינו למרגלות המצוק נמצא מצד זוהר, והשמועה אומרת שבקרוב נהיה שם. אוהבי הירידות שבינינו קצת נחרדים. נתגבר. מתחילים את הנזילה לכיוון כללי צפון לעבר נחל זוהר, חוצים את כביש ערד שפך-זהר וממשיכים לדלג במורד עד לתחתית הוואדי, הוא נחל זוהר, למרגלות המצד. כל עת הירידה, מלווה אותנו רעש קצת מרגיז של שני אופנועני שטח שחפצו להפגין את יכולותיהם הנשגבות כאן ועכשיו. קצת לא מתאים לנוף המדברי השליו. קצרה ידנו. מגיעים למטה, הפסקת נשימה המלווה כמובן בהסבריו של גלעד, וממשיכים מזרחה למפגש הנחלים זוהר ויזרח. ביזרח פונים צפונה כשהר יזרח מימיננו. מעפילים על האוכף שבקצהו הצפוני (עוד התנשפות קטנה למועמדים לקבלה לסיירת אסכולות) כדי לזכות בתצפית יפה נוספת על כל איזור שפך זוהר, הר סדום, והלשון. ועכשיו לירידה. נחל רום שבו אנו גולשים, נראה תמים בתחילה, אך לקראת סופו מתרבות המדרגות הסלעיות המחייבות מיומנות מסויימת באמנות הדילוגים. קטן עלינו, הן את עקרבים עשינו בריצה, לא ? מתחיל להחשיך כבר, ועם אור אחרון מגיעים לאוטובוס, קצת תרגילי שחרור, יש מי שמחליף גרביים או חולצה, והביתה.

להתראות בסיבוב הבא.

קישור לתמונות מהטיול הזה נמצא ב : http://picasaweb.google.com/avial111/2#

כל מי שרוצה להגיב או להוסיף יכול לעשות זאת על ידי לחיצה על כפתור התגובה שבסוף הפיסקה, או לשלוח לי מייל בכתובת : avial111@bezeqint.net

כמו כן אתם מוזמנים להציץ בבלוג של שנה שעברה (בשביל ישראל) שכתובתו היא : http://shvil07.blogspot.com/

כל טוב !

אבי

מגלים את הנגב 2008-2009 עם אסכולות

פתיח

שלום לכולם ! בלוג זה מיועד לכל מי שרוצה להיזכר במסלולים שעברנו בטיולים, מעין יומן-מסע די מתוקצר, וכן להורדת תמונות ככל שתחפצו. אשמח לקבל הערות והצעות מכל מי שרוצה בכך, וכן אשמח להוסיף תמונות וקישורים ככל שיעלה על דעתכם. אפשר לפנות אלי ע"י לחיצה על המילה "תגובות" בתחתית כל פרק, או למייל שלי avial111@bezeqint.net

גם-כן יש טלפון : 054-5720868 .

כל טוב !

אבי אלוני

אבנים וירידות, ועקרבים אין

ובכן, מתחילה לה עונת נדודים חדשה. הפעם הזאת מגמת פנינו דרומה, אל הנגב. למדרימים יש יתרון על פני השאר : יש רק אוטובוס אחד בחניון, בגלל השעה המוקדמת, כך שאי אפשר להתבלבל ולעלות בטעות על אוטובוס של מישהו אחר. גם הפעם מחכה לנו רעות עם סלסלת הסוכריות המסורתית ומברכת את הבאים. נחמד. איתנו גם גלעד המדריך, כרמית המלווה והחובש שאיני יודע את שמו, אבל אם יתמיד, נזכיר אותו בפעם הבאה. מפליגים דרומה, חלק מהפנים מוכרות מהשנה שעברה וחלקן חדשות. אבל כולם במצב רוח טוב, כמיטב המסורת. אוספים בדרך ירושלמים ואשקלונים בצומת מסמיה וממשיכים דרומה. חניה לקפה וסידורים הכרחיים בדימונה ואח"כ ממשיכים עד לנקודת ההתחלה במצפה המכתש הקטן. מתארגנים להליכה תוך מבט חושש לעבר השמיים. הבטיחו שיהיו גשמים בכל מיני מקומות ויש חשש שזה יתבטא בשטפונות. אבל השמיים מתבהרים וגם החששות בעקבותיהם. מזג אויר קלאסי להליכה : מעונן חלקית עם רוח נעימה, מושלם. מקבלים רקע גיאולוגי והיסטורי על המכתש הספציפי ועל תופעת המכתשים בכלל, ועל אירועים הקשורים בו ובסביבתו (ענייני דימונה, מעלה עלי וכיו"ב) וגולשים מערבה ואח"כ דרומה לכיוון נחל עקרבים. הירידות שבתחילה נראות מתונות, הולכות ומתלילות ככל שנכנסים לתוך הנחל, ואתגר הירידה במפלונים ובגבים (היבשים לעת עתה) פוגש את רובנו במוכנות מוראלית, אבל קצת פחות בהיבט הפיזי. אבל הלא לשם כך באנו, לא ? מתגברים על המדרונות, מי בעזרת מקל או שניים, ומי בעזרת שכן המגיש יד מסייעת. כבר ברור שמחר נרגיש את שרירי הרגליים שאינם מורגלים בירידות שכאלה. הירידה התלולה גורמת לפתיחת רווחים שהיא עילה נהדרת לעצירות מנוחה מדי פעם, עם סנדויץ', לגימת מים, שחרור שריר או שניים וכוס תה מתוק מתוק שמתבשל על הגזיה של גלעד. יש גם זמן לסיפורי אגדות על שלמה המלך והטריסטרמית, והסברים על הצמחיה והחי באיזור (קוצן זהוב, מציץ סורי ועוד). בהגיענו לשער עקרבים הנמצא קרוב לתחתית הוואדי, מסתבר שברוך לא מרגיש טוב. הוחלט שהחובש וכרמית יישארו איתו והשאר ימשיכו בדרך. ממשיכים בנחל עקרבים ההולך ונהיה מתון לקראת התחברותו לנחל צין. בנחל צין פוסעים לכיוון מערב ולאחר מכן מטפסים לכיוון צפון, לרמה השטוחה שבה מחכה לנו האוטובוס. תרגילי שחרור, יש מי שמחליף גרביים וחולצה, ומתחילים להתארגן לנסיעה חזרה. החדשות הטובות הן שבינתיים ברוך מרגיש טיפה יותר טוב, ובעזרת הליווי הנאמן הוא מצמצם מרחק ומגיע אלינו בכוחות עצמו. מטפסים על האוטובוס ויאללה הביתה. להתראות !

כל התמונות שצילמתי בטיול הזה נמצאות בקישור הבא :

http://picasaweb.google.com/avial111/20089?authkey=uCpBpdwsm8M#